יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

לחם בירה

תקשיבו,
אני פותחת בהתנצלות, לצערי ובניגוד לפוסטים הקודמים, לא יצאו לי תמונות יפות. אני לא יודעת מי אשם (ברור שלא אני) ומה אשם בזה (ברור שהמצלמה והמרקורי המעצבן שחוגג עכשיו את עצירתו) אבל אני ממש לא מוכנה לוותר על מתכון לחם הבירה המעולה של ניר חיון, במיוחד לאור העובדה שהלחם בירה נעשה על ידו באהבה גדולה והרי ידוע שבצקים זקוקים קודם כל לחום ואהבה כדי לצאת מהתנור מעולים.לכן בחרתי בו כמתכון החורף הראשון שלנו הרי בקיץ לא ממש מתחשק לפתוח תנור אפיה.

דמיינו: ערב. ראשון לציון. בית משפחת חיון-סגל המקסים. אוירה משפחתית ואני כמובן נמסה לחלוטין מאושר.

במטבח עומד ניר ,גבר אמיתי, ומתחיל לסדר את חומרי הגלם ואחרי זה מכין את הלחם. מסתבר שזהו מתכון אהוב מאוד בביתם של רונית, ניר ונועה, הם מכינים אותו מידי פעם והכייף האמיתי הוא שהמתכון מאוד פשוט. לערבב בקערה להעביר לתבנית ולהכניס לתנור.

לדבריו של ניר זה 'המתכון' שמרשים בחורות בדייטים מכוון שמיד נוצר הרושם של גבר בשלן. האמת היא שיש בי צד שמסכים איתו, יש משהו מטריף בגברים שאוהבים ומחבבים את המטבח ולא מפחדים להתנסות, גם יש תחושה שבמידה ואני אהיה רעבה יש מי שידאג לי.
ובואו נעבור למתכון עצמו. ושתהיה לנו שנה אזרחית טובה ומלאת אושר.

לחם בירה

המרכיבים:

בקבוק בירה. במקרה שלנו השתמשנו בבירה גולדסטאר.
קמח תופח קטן
כפית מלח
כפית פלפל שחור
כתוספות ניתן לבחור ולהוסיף: אגוזי מלך, עגבניות מיובשות, צימוקים וכו'. אנחנו בחרנו להוסיף צנוברים.

אופן ההכנה:

מחממים תנור ל- 150 מעלות.

מעבירים לקערה את הקמח, המלח והפלפל השחור.
מוסיפים את התוספות שבחרתם ומערבבים אותם בקמח היטב כדי שלא ישקעו.
אחרי זה מרוקנים את בקבוק הבירה ומערבבים היטב ליצירת תערובת אחידה.
מקמחים תבנית אינגליש קייק ומעבירים את התערובת.
אופים כחצי שעה בתנור בחום של 150 מעלות.

יום שני, 28 בדצמבר 2009

תלושי מזון - מס' 1


הפי בירת'דיי , חזוס! - מאת נטע שליו


אין ספק שבין נושאי העניין הביזאריים שלי (הכוללים קשתות לשיער, בלוגי אוכל מהממים ושלומי סרנגה) מככב העניין האדיר שלי בדתות. בתור מי שסיימה זה עתה תואר בהיסטוריה כללית ולימודי מזרח אסיה, הדת – ובעיקר הדת הנוצרית – היא בעיני המרתקת מכולן. השילוב של תכנים פאגניים, טקסים יהודים עתיקים וקפיטליזם לשמו, יצרו בעיני את אחת הדתות המרתקות ביותר בעולם.


בשל עניין זה, מאז ומעולם חלמתי להשתתף במיסת חג מולד אמיתית. אולם תמיד היה זה הקור, העצלות או סתם הסנוביות התל אביבית הידועה לשמצה, שמנעו ממני לעלות לקדושה בערים. והנה, השנה התמזל מזלי. הבחור שאיתי נודע כמשתף פעולה עם התשוקות שלי, והסכים, ברוב טובו ואצילותו לשמש לי חבר ורע לחוויה מרתקת זו. (בייב, מזל טוב - אין כמווך בעולם כבר שנתיים!)

קודם כל, הסבר קצרצר- חג המולד כפי שחוגגים אותו היום הוא המצאה די מודרנית. בעת העתיקה ישו עוד היה אל של ממש, ולא בנו של האלוהים שהתגלגל לאדם בשר וחי. כמובן שמהרגע שהוכרז כאדם, חלה החובה להמציא לו גם יום הולדת. ה-25 בדצמבר, היה, לפי התיאולוגים של אותה העת, היום בו מתה השמש ונולדת שמש חדשה. אם כך, הנוצרים תפסו טרמפ על יום הולדתו של אל השמש ואמרו להמונים: מעכשיו השמש מתה, ישו נולד. משנה למישהו? כנראה שלא ממש...


בדרך החלטנו לשלב את המאווים האינטלקטואליים שלנו עם קצת קולינריה ירושלמית. שמענו נצורות ונפלאות על מסעדה ירושלמית די חדשה בשם "מחניודה", השוכנת, במפתיע, בואכה שוק מחנה יהודה בירושלים.
נכנסנו למסעדה העליזה ושוקקת החיים ב- 21 בערב, הושבנו על הבר וזכינו בלי יותר מדי חילופי מילים לשני צ'ייסרים על חשבון הבית. התפריטים, הכתובים על גבי נייר מדפסת הזכירו לנו מאד בפרוזאיות המתפרצת את הגיגיו של אייל שני. ניסוחים כמו "גבינה מעולה ששכחנו את שמה" או "קופסת שוקולד מלאת שוקולד במילוי שוקולד" הצחיקו אותנו ואף גרמו לנו לחשוב ש"זה לגמרי 2008". תל אביבים מגניבים שכמונו חשנו עצמנו תיירים והתייעצנו בברמן החביב ביותר כדי לבדוק מה כדאי. ההמלצות שלו היו קצת יותר "כבדות" ממה שחיפשנו, ולכן הזמנו באופן עצמאי – דיונון משומר - שהיתה מנה מדהימה בכל קנה מידה, סשימי "של אייל" (קצת חריף, עם מנגו מתובלן נהדר), סלט מוצרלה ועגבניות (נשמע בנאלי ולמרות זאת רענן ומעולה). כיוון שהיינות בתפריט היו יקרים במיוחד לדעתנו הזמנו בקבוק לומברוסקו. באורח שהזכיר את נס פך השמן המשיכו הכוסות שלנו להתמלא הרבה הרבה אחרי שהוא נגמר. נקודה זו היא מאד ראויה לציון - המסעדה הזו מפנקת ברמות על. זוכרים את אותן מנות שהברמן המליץ לנו עליהן ולא הזמנו? לפתע קיבלנו אותן על חשבון הבית ונוכחנו לדעת שהיינו צריכים להקשיב. פולנטה (קמח תירס) נימוחה עם כמהין, פרמזן ואספרגוס הגיעה בצנצנת והיתה, ללא שום ספק, המנה הכי טובה של הערב. קבב ירושלמי - שילוב של טחינה, בשר, אריסה ועגבניות במחבת היה עשוי נהדר אף הוא, למרות שפחות השתלב עם שאר מרכיבי הארוחה. כמנה עיקרית חלקנו נתח קצבים משובח במיוחד, שהגיע לבקשתנו עם פירה במקום פולנטה ומח עצם. הלוואי והייתי זוכרת את תיאורי המנות כפי שהן הופיעו בתפריט, אבל לצערי כיוון שהצ'ייסרים לא הפסיקו לזרום, המוסיקה הוגברה לווליומים של מסיבת חשק צוענית ובחורות התחילו לפזז סביבי, הלך רוב הזיכרון. לקינוח אכלנו ריזוטו עם גלידת קוקוס ומנגו שהזכיר את מנת הטפיוקה האהובה עלי מ"בית תאילנדי".


מתנדנדים מעט (אני) ובזכות הוראות מירושלמים אמיתיים (אלה שישבו לידינו על הבר) שמנו פעמינו אל העיר העתיקה. מחוץ לכנסיית הגואל עמדו כ- 150 ישראלים, תיירים וסתם עוברי אורח שניסו להיכנס אל דלתות העץ הגדולות שאותן ניסו (באופן די לא נוצרי) לסגור באלימות. השעה היתה עשרים לחצות, והייאוש החל לחלחל. התחלנו ללכת לעבר כנסייה אחרת, שבה המיסה, כך הסביר לנו הנזיר המסכן שהערנו משנתו "נגמרה מזמן".
ובכן, אנשים כמונו לא יאמרו נואש, ובעזרתם של כמה מג"בניקים חביבים ותיירות צרפתיות שהשתרכו אחרינו, הגענו אל הגאולה. מנזר סנט אנה, כנסייה קתולית צרפתית יפהפייה, השוכנת בסופה של ויה דולורוזה, בה התנהלה מיסה מרגשת ואינטימית של כ- 60 איש, בשפה הצרפתית בלבד. לא הפריע לנו שלא הבנו מילה מדרשת הכומר או שלא ידענו את מילות השירים ששרו המאמינים מסביבנו. זה היה בדיוק מה שרצינו לראות. האווירה, גלימות הכמרים הצחורות, ריח הקטורת שאפף את הכנסיה, וכמובן – לחם הקודש, אותו קרקר דק שהוא הכיבוד המרכזי ביום הולדתו של האדון, שבאקט של קסם נוצרי הופך במלמולו של הכומר לגופו של ישו.


למרות שאני מצטטת לעיתים קרובות משפט ששמעתי בקורס של פרופ' שלמה בידרמן (החובש כיפה, דרך אגב) הטוען כי אלים הן ישויות פיקטיביות שהומצאו על ידי אנשים שדימיונם עולה על שכלם, אין ספק שבלי קשר לאמונה, הביקור בירושלים היווה עבורי התחזקות של ממש. התחזקות באמונה שלפעמים חוויות של חו"ל נמצאות במרחק של 40 דקות נסיעה מרוטשילד, ושאלוהות של ממש יכולה להתגלות בתבשיל פולנטה עם כמהין.


יום הולדת שמח ישו!!

עריכה: ענת ריב"א



יום חמישי, 24 בדצמבר 2009

זה לא רקוב זה דבש



השבוע התחיל החורף רישמית לכן החל משבוע הבא הבלוג יכנס לאוירה חורפית , ישים על עצמו מגפיים ויאפשר ביקור וחשיפה למתכונים חורפיים. כולי תקווה שגם המזג אויר בחוץ יישר קו עם הבלוג, בינתיים אני עוד לובשת חולצות קלילות.

בפרק הקודם: יעל שובל, דנה פרידמן ואני ניפגשו לשבת ניפלאה של אפייה, הגשנו לכם את עוגת המילקי.
בפרק הנוכחי: זהו הפרק השני של יום שבת האפיה שלנו, יעל ודנה אופות יחד מאפינס בננה שוקולד.
זהו מתכון בסיסי ויחסית קל למאפינס טעימים במיוחד.

בתאבון!


מאפינס שוקו בננה

חומרים:
150 גרם שוקולד מריר
100 גרם חמאה
1 כוס סוכר
2 ביצים
4 בננות בשלות מאוד
1.5 כוסות קמח
1 כפית אבקת אפיה
חצי כוס פצפוצי שוקולד, אפשר לערבב סוגים שונים.

הכנה:

מחממים תנור ל- 180 מעלות.


ממיסים את השוקולד החמאה והסוכר ב'בן-מארי', זה נשמע מסובך אך למעשה כל מה שצריך לעשות הוא: להניח סיר עם מעט מים על הכריים ועליו קערה, זו הצורה הנוחה והנכונה ביותר כדי להמיס את השוקולד בדרך זו השוקולד נמס באופן איטי מחום האדים של המים. לאחר שהתערובת הפכה להיות בעלת מראה אחיד, מצננים היטב ומוסיפים בהדרגה את 2 הביצים.


להשלמת המאסה מוסיפים את הבננות, ומערבבים היטב. מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה ומערבבים רק עד שהקמח נבלע בתערובת (נזהרים מערבוב יתר, שהופך את המאפינס לדחוסים וקשים מידי).
הכיף מגיע בסוף כשלתערובת נכניס את פצפוצי השוקולד השונים (אפשר להתפרע ובמקום חצי כוס של פצפוצים, לשים כוס שלמה!), נעביר אל תבניות המאפינס (לנו היו מסוגים שונים: לבבות, עיגולים וחרציות) ונכניס לאפיה קצרה של כ- 15 דקות בתנור שחומם מראש.



אם אין תבניות מאפינס, או סתם מתחשק להכין עוגה, אופים בתבנית מרובעת ומאריכים את זמן האפיה ל- 20-25 דקות, עד שהקיסם יוצא עם פירורים (נזהרים לא לאפות יותר מדי- העוגה/מאפינס מתייבשים במהירות).






תודות: שוב תודה גדולה לדנה ושמואל על האירוח ועל הלב הרחב וליעל על הרוח הספורטיבית.

יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

עוגה בשחור לבן




איך הפסקתי לפחד מהתנור והתחלתי לאהוב את קארין גורן / יעל שובל



אני יעל ואני מאוד בעייתית באוכל. אני מניחה שהמונח הפוליטיקלי קורקטי יהיה "מאותגרת קולינרית" אבל אין לי גם שום בעיה להשתמש במונח האולד סקול הישן והטוב – אני חושבת שמלא דברים באוכל זה איכסה ואני לא מבינה איך אנשים אוכלים אותם.

בגיל 16, חברות שלי הכינו לי ברכה ליום הולדת – לחם לבן, מרוקן מכל הרך, ובתוכו 3 גביעי מילקי וכמה מילים נרגשות על הרגלי האכילה שלי והצורך הדחוף בשינוים.
זה היה מצחיק כמו שזה היה תמים. מצחיק, כי זה היה האוכל האהוב עליי כל התיכון (והיה עד היום, אילולא הקלוריות) – לחם עם מילקי, ותמים, כי הן אשכרה חשבו שאני אשתנה.
אז, בגילאי העשרה, עוד היו אומרים לי שזה שאני לא אוהבת לאכול כלום, זה שיגעון ילדות (ילדות ? בגיל 16? 17?) וזה יעבור בצבא כי לא תהיה לי ברירה.


אבל, כפי שנהגנו לומר בבה"ד, אי שם בשנות ה – 90 - אז זהו....שלא.
את הטירונות העברתי עם 6 פרוסות לחם עם שוקולד ביום, שתיים בכל ארוחה, ועוד קצת במבה בצד. את הקורס העברתי בצורה דומה, אבל למדתי גם לחבב ולהעריך שניצלים תעשיתיים וחביתות שרופות. בשירות עצמו הייתי בגלילות, אז לא נאלצתי לשנות שום הרגל - הפיצריות ברמת השרון והבורגר ראנץ ברב מכר היו במרחק של 5 דקות נסיעה בלבד.


אז הצבא לא שינה אותי. וגם לא הטיול של אחרי הצבא. וגם לא לגור לבד בת"א. וגם לא לגור ביחד בת"א.
עדיין, המאכלים הנפוצים במטבחי והמאכלים היחידים (כמעט) שאני מוכנה לאכול הם כל מאכלי הגורמה האהובים על מתבגר ממוצע בן 14: צ'יפס, שניצל, פיצה, פסטה, מלוואח, לחם, חביתה, מלפפון, עגבניה, קצת גבינות והרבה ממתקים.

אבל, העניין עם מאותגרות קולינרית הוא שלא רק אני מאתגרת את האוכל, אלא גם האוכל מאתגר אותי. רוצה לומר – בלי קשר למה שאני אוהבת לאכול, אני לא יודעת לבשל כמעט כלום. רוצה לומר עוד – למרות שאני כן אוהבת מתוקים, אני לא יודעת לאפות. ולא לדעת לאפות זו בעיה. במיוחד כשסבא שלי היה קונדיטור ובמיוחד שאני מתה מתה מתה על עוגות. אז במשך זמן מה התרוצצה לי בראש המחשבה שהגיע הזמן ללמוד להכין עוד דברים חוץ מעוגת הביסקוויטים מ“ילדים מבשלים”, אבל רק אחרי שטעמתי כמה פעמים מהעוגות/עוגיות/פרוסות גן עדן שדנה הביאה לישיבות ה VOD, הבנתי – דנה תראה לי את האור.
מצאתי את המנטורית שלי. מצאתי את הקארין גורן הפרטית שלי שתוציא אותי מערפל כדורי השוקולד ועמימות המטבח בה נמצאתי, ותסביר לי מה זה לעזאזל "קיטשן איד" ואיך מכינים עוגה פוטוגנית עם 3 שכבות (!) שונות (!).

אז תודה לדנה ומורן שהסכימו לקחת אותי תחת חסותן ותודה שבחרו איתי את עוגת המילקי כעוגה הראשונה שהכנו, לציון אותו מאכל אולטימטיבי אהוב.

ואומנם לא התחלתי לחבב אוכל נוסף, אלא רק לאהוב יותר את העוגות שאני במילא אוהבת, אבל היי, לפחות יצאה לנו שבת מעולה ולמורן שני פוסטים לבלוג (מאפינס הבננה ממש בקרוב)...





עוגת מילקי של דנה פרידמן

חומרים:

6+2 ביצים
4 כפות סוכר
1 חבילת אינסטנט פודינג שוקולד
2 שמנת מתוקה לקצפת
2 שקיות סוכר וניל
2 כפות פודינג וניל
150 גרם שוקולד איכותי מריר


להכנת התחתית :
מפרידים 6 ביצים. מקציפים את החלבונים (הלבן) בביחד עם 2 כפות הסוכר עד לקבלת קצף יציב.
מוסיפים לקצף 1 חבילת אינסטנט פודינג שוקולד, ו-6 חלמונים (הצהוב) שהשארנו בצד בהתחלה, ומערבבים היטב כמה שניות עד שהתערובת אחידה.
מעבירים לתבנית קפיצית משומנת ואופים בתנור שחומם מראש ל- 180 מעלות כ- 20 דקות.



מלית :
מקציפים במערבל 2 שמנת מתוקה עם 2 כפות אינסטנט פודינג וניל , 2 שקיות סוכר וניל ו-2 כפות סוכר עד קבלת קצפת יציבה וחזקה (נזהרים לא להקציף יותר מדי זמן- כדי שלא נקבל חמאה).
מורחים על התחתית האפויה אחרי שקוררה היטב. מצננים במקרר שעתיים (עד שהקצפת מתייצבת).



ציפוי קרם השוקולד :
ממיסים 150 גרם שוקולד עם 2 כפות מים ב- 2-3 פולסים קצרים של 15 שניות במיקרוגל. מערבבים היטב, מחכים 2-3 דקות עד שהשוקולד מתקרר מעט, ומוסיפים 2 חלמונים (הצהוב).
מקציפים 2 חלבונים (הלבן) עם שתי כפות סוכר. מוסיפים לתערובת השוקולד המומס ומערבבים בעדינות עד שהקצף נבלע בתערובת.
מורחים מיד על העוגה המצוננת, ומעבירים ללילה במקרר.


רצוי להגיש רק אחרי 24 שעות (או אם ממש חייבים- לפחות 12 שעות). ככל שהעוגה עומדת יותר זמן במקרר- הקרם מתמזג יותר טוב עם התחתית והטעם משתבח!




תודה לדנה פרידמן על שפתחה בפנינו את ביתה והעניקה לנו מניסיונה בתחום.תודה לשמואל שהיה שם בשביל האופות הקטנות.
ותודה ליעל על הנכונות להתנסות באפיה.


יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

יש ניסים


נס היא המילה בעלת המשמעות העמוקה ביותר עבורי בהקשר של חג החנוכה. היא מכילה בתוכה את תמצית האופטימיות שהכל ניתן לשינוי והשינוי יכול להיות לא צפוי ומהיר. בתקופת החג אני מהלכת בתחושה שאנחנו מוקפים ניסים, רק צריך להיות פתוחים ולזהות אותם רגע לפני שהם מתערבבים ונעלמים בבליל פקקי המכוניות עמוסות המשפחות והילדים בדרכם לפסטיבל/פסטיגל הקרוב.

במהלך השבוע האחרון התלבטתי קשות לגבי אופי הפוסט לחנוכה ולגבי תוכנו. הדילמה הייתה האם לתפוס את המקום המתחכם והמודרני של מתכון 'סופגניות לייט' ודומיו או ללכת על הקלאסי?
ואז כ-נס הופיעה ענת ואמרה: אני רוצה לכתוב טקסט לבלוג על נס שחוויתי בדיוק לפני שנה, התרצי שנלבב לביבות?
ואני שואלת: עבורי, היש נס ברור מזה? האם אלוהים צריך להדגיש עבורי במרקר את האירוע והנס הטמון בו?
השבוע בערב חורפי נפגשנו ענת ואני כדי להכין את הלביבות בכיף גדול וכל תיעוד האירועים מוגש לפניכם באהבה תוך ניצחון האור על החושך ובסימן ניסים ונפלאות.


תודה לענת ריב"א על האומץ והפתיחות בסיפור הנס ועל שפתחה שוב את מטבחה.
לאייל לנדסמן שחלק איתי את אוסף המצלמות והנוסטלגיה.
וללוליק החתולה שדגמנה באופן נפלא אוירה חורפית ותחושת חג.





מה שצריך לקרות קורה - מאת ענת ריב"א

יום ראשון בערב ואני כל כך עייפה. או שאולי הסרט הזה משעמם? לא, אני פשוט עייפה מנשוא. חברתי מוריה אומרת שאני בהריון. שטויות. לפני שלושה שבועות הייתי במחזור היא מסתכלת עלי ומתעקשת, אני אומרת לך שאת בהריון, תקני בדיקה, למה את מתווכחת??

למחרת בערב אני נשברת מסקרנות וקונה בדיקה ביתית. אני באמת בהריון. אני חושבת שיש ניסים, כי זה כמעט מופרך. מתי אייל מגיע הביתה? כואבת לי הבטן. נכנסת לשירותים. כלום. נו כבר מתי אתה מגיע הביתה. אתה מגיע. אני בהריון! באמת? וואו. רק חשבנו על זה וכבר אני בהריון. יש ניסים. כואבת לי הבטן. בטח זה מהתרגשות. אני המיסיונרית בתחום הגופנפש, הריון-כאב בטן, נו זה ברור. זאת ה-ת-ר-ג-ש-ו-ת.

אז רק לאמא שלי ולאחותי ולמיקי. ולמוריה כי היא ידעה ראשונה. אתה לא חייב לספר לאף אחד, אבל אני מתקשרת לאחותי. ולמיקי. ולאמא שלי וזהו.

בוקר. כואבת לי הבטן. כאב עמום. מעייף. טוב, אולי ככה זה בהתחלה. אומרים לי שיש השרשה וזה יכול להיות כואב. ככה כמו כאב בטן. היום הזה ארוך מאוד ועדיין כואבת לי הבטן.

בוקר. יום רביעי. אני יוצאת מהאמבטיה ונשכבת על הרצפה. כואבת לי הבטן. אני רוצה ללכת למיון. למיון??? כן. אולי תנוחי קצת ואז נראה יותר מאוחר? לא. עכשיו אני רוצה ללכת למיון. כואבת לי הבטן. אחר כך תמונות תמונות רצות. אייל נוהג אותי לבית החולים. אני שוכבת במושב האחורי בפיג'מה. יוצאת מהאוטו, אמא שלי רצה אלי. היא צועקת על האחות במיון נשים. רופאה בבגדים אלגנטיים שעוד לא לבשה חלוק שואלת אותי שאלות. כן, אני יודעת שאני בהריון. יומיים. לא נכון. 9 שבועות, תשמעי יש דופק. צריך ניתוח חירום, ההיריון מחוץ לרחם. החולה בסכנה. אמא שלי התעלפה. היא מתאוששת בחוץ. הם רצים דוחפים אותי על מיטה מתגלגלת. אמא שלי ואייל עומדים מעלי במעלית. ענתי אל תירדמי. את רוצה להוריד את הנזם בעצמך? אחיות, רופאים, חלוקי חדר ניתוח, אורות חזקים. רק מה שצריך לקרות קורה.

מעלי ארבעה אנשים מוכרים מאוד בתחפושת אחידה מצחיקה. כובעי אמבטיה לבנים או ירוקים. לא זוכרת. חלוקים וכיסויי ניילון על הנעליים. אני אפופה אומרת להם שהם מצחיקים. הם עונים לי שאני בעצמי מצחיקה.


אייל מביא לי קישוטי כריסטמס שאני אוהבת. מנצנצים. הוא מקשט לי את הארונית בבית החולים. הרופא שניתח אותי בא להסביר ומספר לי שכמעט מתתי. היה דימום פנימי ואיבדתי כמעט שני ליטר מתוך החמישה שיש לי בגוף בסה"כ. הוא אומר שכבר הייתי כמעט מורדמת ופתאום הוא שמע אותי ממלמלת לעצמי כמו מנטרה "רק מה שצריך לקרות קורה". כנראה פשוט הודעתי לצוות חדר הניתוח שמגיע לי שיקרה לי נס.


יום שני. אני בבית. חנוכה. אנחנו לא מוצאים נרות חנוכה. אייל לא רוצה להשאיר אותי לבד בבית וללכת לקנות, אז מדליקים במקום זה נרות אווירה רומנטיים בריחות ארומאטיים. שנינו עדיין כאן, בצד הזה של הגלגל. יש ניסים.






לביבות חנוכה פושטיות של ענת:
כמות לזוג, כ- 20 לביבות



מערבבים בקערה:
3 תפוחי אדמה גדולים מגורדים על פומפיה וסחוטים היטב היטב מהנוזלים
2 ביצים
כ-1/3 כוס קמח רגיל (או כמו שסתבא של ענת אומרת "כמה שתופס")
מלח, פלפל


מלבבים לביבות חינניות, מטפטפים את הנוזלים המיותרים החוצה ומטגנים בשמן חם מאוד




רוטב כמעט כמו של אורנה ואלה:


מערבבים:
גביע שמנת חמוצה
2-3 כפות מיץ לימון
כף יפה של מיונז
ו- עירית קצוצה קטן (אפשר לקצוץ עם מספריים, זה הכי קל)
מלח, פלפל



סלט של סבא יעקב ז"ל:


בקערה קוצצים דק דק:
צנוניות, מלפפונים ירוקים, מלפפונים חמוצים
כף שמן רגיל (לא שמן זית. שמן זית לא היה זמין כל כך בילדותנו וטעם הסלט נעוץ גם בנוסטגליה)
מלח, פלפל

בתאבון, חג שמח, ושתדעו לזהות בקלות את הניסים, הקטנים והגדולים, שקורים לנו כל יום.










יום שני, 7 בדצמבר 2009

ענת ואייל ברומא

ענת ואייל ביקרו ברומא וצילמו בשבילי כמה תמונות.


בקבוק דייט קולה אחרי סטיילינג


עונת האריטישוקים



סנדוויצ'ים במעדניה

את התמונה הזו ענת אמרה שצילמו במיוחד בשבילי בגלל הציבעוניות


ולסיום- פסטה ששנייה לפני שניגמרה מהצלחת עוד הספיקה להיות מצולמת

חורף קר, מרק חם

אירוח אצל תמרה למרק חם וסלטים מעולים.