יום שני, 28 בדצמבר 2009

תלושי מזון - מס' 1


הפי בירת'דיי , חזוס! - מאת נטע שליו


אין ספק שבין נושאי העניין הביזאריים שלי (הכוללים קשתות לשיער, בלוגי אוכל מהממים ושלומי סרנגה) מככב העניין האדיר שלי בדתות. בתור מי שסיימה זה עתה תואר בהיסטוריה כללית ולימודי מזרח אסיה, הדת – ובעיקר הדת הנוצרית – היא בעיני המרתקת מכולן. השילוב של תכנים פאגניים, טקסים יהודים עתיקים וקפיטליזם לשמו, יצרו בעיני את אחת הדתות המרתקות ביותר בעולם.


בשל עניין זה, מאז ומעולם חלמתי להשתתף במיסת חג מולד אמיתית. אולם תמיד היה זה הקור, העצלות או סתם הסנוביות התל אביבית הידועה לשמצה, שמנעו ממני לעלות לקדושה בערים. והנה, השנה התמזל מזלי. הבחור שאיתי נודע כמשתף פעולה עם התשוקות שלי, והסכים, ברוב טובו ואצילותו לשמש לי חבר ורע לחוויה מרתקת זו. (בייב, מזל טוב - אין כמווך בעולם כבר שנתיים!)

קודם כל, הסבר קצרצר- חג המולד כפי שחוגגים אותו היום הוא המצאה די מודרנית. בעת העתיקה ישו עוד היה אל של ממש, ולא בנו של האלוהים שהתגלגל לאדם בשר וחי. כמובן שמהרגע שהוכרז כאדם, חלה החובה להמציא לו גם יום הולדת. ה-25 בדצמבר, היה, לפי התיאולוגים של אותה העת, היום בו מתה השמש ונולדת שמש חדשה. אם כך, הנוצרים תפסו טרמפ על יום הולדתו של אל השמש ואמרו להמונים: מעכשיו השמש מתה, ישו נולד. משנה למישהו? כנראה שלא ממש...


בדרך החלטנו לשלב את המאווים האינטלקטואליים שלנו עם קצת קולינריה ירושלמית. שמענו נצורות ונפלאות על מסעדה ירושלמית די חדשה בשם "מחניודה", השוכנת, במפתיע, בואכה שוק מחנה יהודה בירושלים.
נכנסנו למסעדה העליזה ושוקקת החיים ב- 21 בערב, הושבנו על הבר וזכינו בלי יותר מדי חילופי מילים לשני צ'ייסרים על חשבון הבית. התפריטים, הכתובים על גבי נייר מדפסת הזכירו לנו מאד בפרוזאיות המתפרצת את הגיגיו של אייל שני. ניסוחים כמו "גבינה מעולה ששכחנו את שמה" או "קופסת שוקולד מלאת שוקולד במילוי שוקולד" הצחיקו אותנו ואף גרמו לנו לחשוב ש"זה לגמרי 2008". תל אביבים מגניבים שכמונו חשנו עצמנו תיירים והתייעצנו בברמן החביב ביותר כדי לבדוק מה כדאי. ההמלצות שלו היו קצת יותר "כבדות" ממה שחיפשנו, ולכן הזמנו באופן עצמאי – דיונון משומר - שהיתה מנה מדהימה בכל קנה מידה, סשימי "של אייל" (קצת חריף, עם מנגו מתובלן נהדר), סלט מוצרלה ועגבניות (נשמע בנאלי ולמרות זאת רענן ומעולה). כיוון שהיינות בתפריט היו יקרים במיוחד לדעתנו הזמנו בקבוק לומברוסקו. באורח שהזכיר את נס פך השמן המשיכו הכוסות שלנו להתמלא הרבה הרבה אחרי שהוא נגמר. נקודה זו היא מאד ראויה לציון - המסעדה הזו מפנקת ברמות על. זוכרים את אותן מנות שהברמן המליץ לנו עליהן ולא הזמנו? לפתע קיבלנו אותן על חשבון הבית ונוכחנו לדעת שהיינו צריכים להקשיב. פולנטה (קמח תירס) נימוחה עם כמהין, פרמזן ואספרגוס הגיעה בצנצנת והיתה, ללא שום ספק, המנה הכי טובה של הערב. קבב ירושלמי - שילוב של טחינה, בשר, אריסה ועגבניות במחבת היה עשוי נהדר אף הוא, למרות שפחות השתלב עם שאר מרכיבי הארוחה. כמנה עיקרית חלקנו נתח קצבים משובח במיוחד, שהגיע לבקשתנו עם פירה במקום פולנטה ומח עצם. הלוואי והייתי זוכרת את תיאורי המנות כפי שהן הופיעו בתפריט, אבל לצערי כיוון שהצ'ייסרים לא הפסיקו לזרום, המוסיקה הוגברה לווליומים של מסיבת חשק צוענית ובחורות התחילו לפזז סביבי, הלך רוב הזיכרון. לקינוח אכלנו ריזוטו עם גלידת קוקוס ומנגו שהזכיר את מנת הטפיוקה האהובה עלי מ"בית תאילנדי".


מתנדנדים מעט (אני) ובזכות הוראות מירושלמים אמיתיים (אלה שישבו לידינו על הבר) שמנו פעמינו אל העיר העתיקה. מחוץ לכנסיית הגואל עמדו כ- 150 ישראלים, תיירים וסתם עוברי אורח שניסו להיכנס אל דלתות העץ הגדולות שאותן ניסו (באופן די לא נוצרי) לסגור באלימות. השעה היתה עשרים לחצות, והייאוש החל לחלחל. התחלנו ללכת לעבר כנסייה אחרת, שבה המיסה, כך הסביר לנו הנזיר המסכן שהערנו משנתו "נגמרה מזמן".
ובכן, אנשים כמונו לא יאמרו נואש, ובעזרתם של כמה מג"בניקים חביבים ותיירות צרפתיות שהשתרכו אחרינו, הגענו אל הגאולה. מנזר סנט אנה, כנסייה קתולית צרפתית יפהפייה, השוכנת בסופה של ויה דולורוזה, בה התנהלה מיסה מרגשת ואינטימית של כ- 60 איש, בשפה הצרפתית בלבד. לא הפריע לנו שלא הבנו מילה מדרשת הכומר או שלא ידענו את מילות השירים ששרו המאמינים מסביבנו. זה היה בדיוק מה שרצינו לראות. האווירה, גלימות הכמרים הצחורות, ריח הקטורת שאפף את הכנסיה, וכמובן – לחם הקודש, אותו קרקר דק שהוא הכיבוד המרכזי ביום הולדתו של האדון, שבאקט של קסם נוצרי הופך במלמולו של הכומר לגופו של ישו.


למרות שאני מצטטת לעיתים קרובות משפט ששמעתי בקורס של פרופ' שלמה בידרמן (החובש כיפה, דרך אגב) הטוען כי אלים הן ישויות פיקטיביות שהומצאו על ידי אנשים שדימיונם עולה על שכלם, אין ספק שבלי קשר לאמונה, הביקור בירושלים היווה עבורי התחזקות של ממש. התחזקות באמונה שלפעמים חוויות של חו"ל נמצאות במרחק של 40 דקות נסיעה מרוטשילד, ושאלוהות של ממש יכולה להתגלות בתבשיל פולנטה עם כמהין.


יום הולדת שמח ישו!!

עריכה: ענת ריב"א



2 comments:

מיכל אמר/ה...

מקסים!!

ziva אמר/ה...

נטע אין כמוך, קחי אותנו בשנה הבאה...