יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

יש ניסים


נס היא המילה בעלת המשמעות העמוקה ביותר עבורי בהקשר של חג החנוכה. היא מכילה בתוכה את תמצית האופטימיות שהכל ניתן לשינוי והשינוי יכול להיות לא צפוי ומהיר. בתקופת החג אני מהלכת בתחושה שאנחנו מוקפים ניסים, רק צריך להיות פתוחים ולזהות אותם רגע לפני שהם מתערבבים ונעלמים בבליל פקקי המכוניות עמוסות המשפחות והילדים בדרכם לפסטיבל/פסטיגל הקרוב.

במהלך השבוע האחרון התלבטתי קשות לגבי אופי הפוסט לחנוכה ולגבי תוכנו. הדילמה הייתה האם לתפוס את המקום המתחכם והמודרני של מתכון 'סופגניות לייט' ודומיו או ללכת על הקלאסי?
ואז כ-נס הופיעה ענת ואמרה: אני רוצה לכתוב טקסט לבלוג על נס שחוויתי בדיוק לפני שנה, התרצי שנלבב לביבות?
ואני שואלת: עבורי, היש נס ברור מזה? האם אלוהים צריך להדגיש עבורי במרקר את האירוע והנס הטמון בו?
השבוע בערב חורפי נפגשנו ענת ואני כדי להכין את הלביבות בכיף גדול וכל תיעוד האירועים מוגש לפניכם באהבה תוך ניצחון האור על החושך ובסימן ניסים ונפלאות.


תודה לענת ריב"א על האומץ והפתיחות בסיפור הנס ועל שפתחה שוב את מטבחה.
לאייל לנדסמן שחלק איתי את אוסף המצלמות והנוסטלגיה.
וללוליק החתולה שדגמנה באופן נפלא אוירה חורפית ותחושת חג.





מה שצריך לקרות קורה - מאת ענת ריב"א

יום ראשון בערב ואני כל כך עייפה. או שאולי הסרט הזה משעמם? לא, אני פשוט עייפה מנשוא. חברתי מוריה אומרת שאני בהריון. שטויות. לפני שלושה שבועות הייתי במחזור היא מסתכלת עלי ומתעקשת, אני אומרת לך שאת בהריון, תקני בדיקה, למה את מתווכחת??

למחרת בערב אני נשברת מסקרנות וקונה בדיקה ביתית. אני באמת בהריון. אני חושבת שיש ניסים, כי זה כמעט מופרך. מתי אייל מגיע הביתה? כואבת לי הבטן. נכנסת לשירותים. כלום. נו כבר מתי אתה מגיע הביתה. אתה מגיע. אני בהריון! באמת? וואו. רק חשבנו על זה וכבר אני בהריון. יש ניסים. כואבת לי הבטן. בטח זה מהתרגשות. אני המיסיונרית בתחום הגופנפש, הריון-כאב בטן, נו זה ברור. זאת ה-ת-ר-ג-ש-ו-ת.

אז רק לאמא שלי ולאחותי ולמיקי. ולמוריה כי היא ידעה ראשונה. אתה לא חייב לספר לאף אחד, אבל אני מתקשרת לאחותי. ולמיקי. ולאמא שלי וזהו.

בוקר. כואבת לי הבטן. כאב עמום. מעייף. טוב, אולי ככה זה בהתחלה. אומרים לי שיש השרשה וזה יכול להיות כואב. ככה כמו כאב בטן. היום הזה ארוך מאוד ועדיין כואבת לי הבטן.

בוקר. יום רביעי. אני יוצאת מהאמבטיה ונשכבת על הרצפה. כואבת לי הבטן. אני רוצה ללכת למיון. למיון??? כן. אולי תנוחי קצת ואז נראה יותר מאוחר? לא. עכשיו אני רוצה ללכת למיון. כואבת לי הבטן. אחר כך תמונות תמונות רצות. אייל נוהג אותי לבית החולים. אני שוכבת במושב האחורי בפיג'מה. יוצאת מהאוטו, אמא שלי רצה אלי. היא צועקת על האחות במיון נשים. רופאה בבגדים אלגנטיים שעוד לא לבשה חלוק שואלת אותי שאלות. כן, אני יודעת שאני בהריון. יומיים. לא נכון. 9 שבועות, תשמעי יש דופק. צריך ניתוח חירום, ההיריון מחוץ לרחם. החולה בסכנה. אמא שלי התעלפה. היא מתאוששת בחוץ. הם רצים דוחפים אותי על מיטה מתגלגלת. אמא שלי ואייל עומדים מעלי במעלית. ענתי אל תירדמי. את רוצה להוריד את הנזם בעצמך? אחיות, רופאים, חלוקי חדר ניתוח, אורות חזקים. רק מה שצריך לקרות קורה.

מעלי ארבעה אנשים מוכרים מאוד בתחפושת אחידה מצחיקה. כובעי אמבטיה לבנים או ירוקים. לא זוכרת. חלוקים וכיסויי ניילון על הנעליים. אני אפופה אומרת להם שהם מצחיקים. הם עונים לי שאני בעצמי מצחיקה.


אייל מביא לי קישוטי כריסטמס שאני אוהבת. מנצנצים. הוא מקשט לי את הארונית בבית החולים. הרופא שניתח אותי בא להסביר ומספר לי שכמעט מתתי. היה דימום פנימי ואיבדתי כמעט שני ליטר מתוך החמישה שיש לי בגוף בסה"כ. הוא אומר שכבר הייתי כמעט מורדמת ופתאום הוא שמע אותי ממלמלת לעצמי כמו מנטרה "רק מה שצריך לקרות קורה". כנראה פשוט הודעתי לצוות חדר הניתוח שמגיע לי שיקרה לי נס.


יום שני. אני בבית. חנוכה. אנחנו לא מוצאים נרות חנוכה. אייל לא רוצה להשאיר אותי לבד בבית וללכת לקנות, אז מדליקים במקום זה נרות אווירה רומנטיים בריחות ארומאטיים. שנינו עדיין כאן, בצד הזה של הגלגל. יש ניסים.






לביבות חנוכה פושטיות של ענת:
כמות לזוג, כ- 20 לביבות



מערבבים בקערה:
3 תפוחי אדמה גדולים מגורדים על פומפיה וסחוטים היטב היטב מהנוזלים
2 ביצים
כ-1/3 כוס קמח רגיל (או כמו שסתבא של ענת אומרת "כמה שתופס")
מלח, פלפל


מלבבים לביבות חינניות, מטפטפים את הנוזלים המיותרים החוצה ומטגנים בשמן חם מאוד




רוטב כמעט כמו של אורנה ואלה:


מערבבים:
גביע שמנת חמוצה
2-3 כפות מיץ לימון
כף יפה של מיונז
ו- עירית קצוצה קטן (אפשר לקצוץ עם מספריים, זה הכי קל)
מלח, פלפל



סלט של סבא יעקב ז"ל:


בקערה קוצצים דק דק:
צנוניות, מלפפונים ירוקים, מלפפונים חמוצים
כף שמן רגיל (לא שמן זית. שמן זית לא היה זמין כל כך בילדותנו וטעם הסלט נעוץ גם בנוסטגליה)
מלח, פלפל

בתאבון, חג שמח, ושתדעו לזהות בקלות את הניסים, הקטנים והגדולים, שקורים לנו כל יום.










8 תגובות:

adi אמר/ה...

טוב,מיותר לציין שדי ייבבתי בזמן קריאת הסיפור.מדהים,אכן נס חנוכה מלווה באמונה חזקה קיומית שמה שאמור לקרות באמת תמיד קורה..
הלביבות נראות יאמי יאמי,אולי בשנה הבאה שיהיה מותר לי אכין וגם אטעם :)

שיהיה לנו חג חנוכה מואר,מלאבניסים ונפלאות.
נשיקות,
עדי.

Inbar אמר/ה...

אוי אחותי היקרה (וזה לא רק ביטוי,אני האחות שרק לה ולמיקי ולאמא ספרו באותו הערב),
העלית בי שוב את אותן דמעות של אימה ,כמעט אבדנו אותך שלא נדע.
אבל לא!!
מה שצריך לקרת קורה
ענבר

Naama אמר/ה...

hopefully this year will be the year in which whatever should happen happens :)

lian אמר/ה...

וואו איזה פוסט!!!מדהים בכל המובנים♥

morana אמר/ה...

תודה למפרגנות ! כייף לקבל מילים טובות כאלו. חג שמח.

מאיה אמר/ה...

נהדרות, תגובה ראשונה שלי כאן בתוכו ולא מבחוץ.. הרגשתי צורך..
ענתה- תודה שחלקת את זה עם באי הפוסט. זו הייתה הפתעה בהחלט מרגשת.. קראתי פעמיים כדי לא לפספס שום פרט בחוויה הלא פשוטה הזו.
מורנה- אילו תמונות. יפות יפות.
בא לי חזק על הסלו צנון מלפפון הזה!
נשיקות,
מאיה.

אנונימי אמר/ה...

וואו,מרגש בהחלט.
אין ספק שמה שצריך לקרות קורה. ואם צריכות להיות לי לביבות,אז יהיו לי!
מורני נשמה,כרגיל כייף להכנס.

החדרון באלכסון אמר/ה...

החדרון באלכסון מתרגש נורא, אפילו קצת באיחור.
מזל שיש ענתי לעשות לביבות ולחייך במסדרונות.
מזל שיש בלוג חנוכה נפלא כזה.
איכס לבתי החולים
אוינק אוינק