יום חמישי, 3 בדצמבר 2009

זבח המנסרים מפלורנטין




בניגוד למפגשי בנות המאופיינים באוכל קל וחינני, במפגשי בנים, גיליתי השבוע, המצב הוא הפוך. מדובר באוכל כבד, בשרי ומריח למרחקים (הרי כולם צריכים לדעת מי עושה 'על האש' הכי טוב). אומנם בשני סוגי המפגשים יש דם, אש ועשן אבל מתברר שהסיבות הן לגמרי שונות. אצלנו הבנות אנחנו מעלות עשן על נושאים ישנים, שורפות על האש את השונאים והקנאים ומשתדלות לא לשחות בדם של אף אחד, בעוד הבנים מעלים זבחים לאלוהי החברות והרעות והם לא עוצרים עד שהם שבעים או עד שהאל מרוצה. הבנים מדברים מעט ואוכלים הרבה.

למפגש הבנים האחרון שברק השתתף בו בפלורנטין הוא החליט לקחת איתו מצלמה (ואני כמובן שמחתי מאוד) ולתעד את טבח הזבח ואת דם הקורבן. אני, צמחונית מגיל 12, בוחרת להתייחס לזה באופן ליברלי ולפרגן, אבל תאמינו לי, זה עולה לי בדם.

אז מספיק עם הפשטידות והסלטים וקדימה ניתן בראש בנתח רוסטביף נוטף.

תודה גדולה לברק על הצילומים, על השיעור המאלף שהעביר אותי בבשר ועל המתכון.
תודה לענת ריב"א על העריכה ועל זה שהיא תמיד תמיד שמחה לעזור.


רוסטביף סינטה קלאסי- מאת ברק נדב

בשונה ממה שאולי חשבתם, השם 'רוסטביף' אינו מתאים לכל בשר צלוי. רוסטביף הינו נתח גדול ומובחר של בשר שעבר תהליך צלייה בתנור ונפרס ממש לפני ההגשה. העיקרון פשוט, מכת חום חזקה לסגירת הבשר (בתנור או על מחבת) והמשך צלייה בחום נמוך יותר, אשר חודר לאט ובעדינות לעומק הנתח, ומבשל אותו בצורה אחידה המאפשרת לו לשמור על עסיסיותו. למעשה אין ממש מילה בעברית שיכולה לתת מענה למונח roasting.

תהליך הכנת הרוסטביף מתחיל כבר בקניית הנתח. לאיכות הנתח יש חשיבות מכרעת. על זה יקום ויפול רוסטביף. כאן אין שטיקים ואין עבודה בעיניים, יש נטו בשר - לא טחון ולא נעליים. אם הבשר בררה - התוצאה תהיה בהתאם. אם הבשר איכותי - מובטחים פיצוצים לפנים עם כל ביס. מלבד זה שהבשר חייב להיות נתח בקר מובחר ואיכותי, הוא חייב להיות טרי, שיושן בידיים אוהבות ומיומנות, ולכן מומלץ לברר על קצביה איכותית לפני הקנייה. אגב, אם לא הבנתם את כל הקטע עם "הטרי-אך-מיושן", אל דאגה, גם כותבת הבלוג וגם העורכת לא הבינו, אבל הקצב בטוח יבין.


בעצם נשאר לנו רק ללוות את הגוש היקר, לא להפריע לו בדרך ולאפשר לו לעשות עבורנו את העבודה. לכן כדאי לשמור על כמה כללים בסיסיים:


1- לעולם, אבל לעולם, לא נכניס לתנור נתח קר, אפילו לא קריר. צריך לזכור להוציא את חבריקו מהמקרר כשעתיים לפני הצלייה (תלוי במשקלו) ולתת לו להגיע לטמפ' חדר. ההיגיון: נתח קר ייצלה ואולי אף יתייבש מבחוץ בעוד שחלקו הפנימי יישאר נא לגמרי ואפילו עדיין קר.

2- את הרוסטביף מקובל לתבל בכמות נדיבה של פלפל שחור טחון טרי, בין אם הפלפל נח על שכבת חרדל משובח, ובין אם (אצל המגזימים) על שכבת חמאה. גם כאן אפשר להיות יצירתיים ולהחליף ולהוסיף שמן זית, עשבי תיבול, שיני שום, דבש וכו'. רק לזכור שלא כדאי להעמיס יותר מידי.

3- כאשר מכניסים נתח לצלייה, רצוי להניח אותו על רשת ולא על תבנית, כך מובטחת צלייה יבשה ואחידה של הנתח מכל צדדיו, במקום שכשוך/בישול של החלק התחתון בנוזלים. מתחת לרשת יש להניח תבנית עם קצת מים (מתאים במיוחד לאלה שלא רוצים לקרצף שעות את תחתית התבנית) או יין (למשקיעים שרוצים גם איזה רוטב על הדרך) או אפילו תפוחי אדמה (למיטיבי לכת רעבים במיוחד).

4- כאשר מוציאים את הנתח מהתנור, יש להניחו בצד לפחות לאיזה עשר דקות, החלק החיצוני של הנתח מתקרר מעט והמיצים המפעפעים בו נרגעים ונספגים חזרה. אם נפרוס את הנתח מיד בסיום הצלייה תהיה בריחה אדירה של נוזלים החוצה. לא חבל? בזמן המנוחה, הנתח עוד ממשיך להתבשל מחוץ לתנור במידה מסוימת. למען האמת אני לא חושב שהצלחתי לתת אי פעם לנתח בשר את כל זמן המנוחה שלו, תמיד יש אספסוף זועם וחמוש בסכינים שזמני הצלייה והמנוחה לא מעניינים אותו, אז אני מגן בגופי על הגוש כמה שאני יכול עד שהוא נלקח ממני באלימות.



עד כאן הכל נשמע פשוט אפילו פשוט מדי, אז איפה המלכוד? הדבר העיקרי שמרתיע אנשים הוא חוסר ביטחון בנוגע לזמני הצלייה. אז קודם כל וידוי, אולי אפילו שניים. אני, ברק נדב ייבשתי בצעירותי 2.5 קילו של סינטה משובחת (אוהבים אותך ברק). וגם אצלי אחרי כמה וכמה צליות טובות, עדיין כל כניסה של נתח לתנור מלווה בסוג של חשש. אז לא לפחד מטעויות כי ככה לומדים הכי טוב (2.5 קילו של בשר מת לא שוכחים מהר). הכי הרבה הקרבתם קורבן לאלוהי הרוסטביף.


מעבר לזה ניתן לרכוש מדחום בשר ממש בזול, שפותר את כל ההתבחבשות. נועצים את המדחום במרכז הנתח, המדחום נכנס לתנור, ולנו נשאר להוציא במידת העשייה הרצויה. צריך לזכור שלא מדובר במדע מדויק, נכון, צריך לדבוק בזמני הצלייה באופן כללי, אבל לסוג הנתח,לתנור ולתחושות בטן בריאות יש השפעה קריטית על משך הצלייה. לכן זה בדיוק הזמן לפתח מערכת יחסים אינטימית עם התנור שלכם. הוא חזק? חלש? החלק הפנימי בצד ימין עובד יותר טוב? 250 מעלות הן באמת 250 מעלות? את כל זה תבינו רק דרך התנסות.

ולטובת הקוראים הקבועים להלן המלצות לגבי זמני הצלייה:


לכל חצי קילו בשר.

רבע שעה עד עשרים דקות ראשונות מתוך סך זמן הצלייה יעשו בחום מקסימלי 250-300 מעלות ושאר הזמן בחום בינוני 180-200.
לדוגמה, נתח של שני קילו נכניס ל 15 דק' בחום גבוה ולעוד כ-25 דק' בחום בינוני.

כדי להביא את הנתח למצב צלייה רייר: 10-13 דקות בתנור. 45-50 מעלות במדחום.
כדי להביא את הנתח למצב צלייה מדיום: 13-15 דקות בתנור. 58-60 מעלות במדחום.
כדי להביא את הנתח למצב צלייה וול-דאן: לכו חפשו את החברים שלכם.



יום חמישי, 26 בנובמבר 2009

סרוגות והעיר הגדולה

סרוגות והעיר הגדולה- זה השם שבחרנו לקבלת שבת שהוזמנו אליה דקלה ואני לפני כשלושה שבועות.

רוית, הדס ורויטל אירחו אותנו בדירתן תוך כדי ההכנות לשבת, הניקיונות והבישולים.
הפעם דג חריף שהכינה רויטל והיה טעים עד כדי כך שלא השארנו בסיר כלום ופוסט שכתבה על החיים בעיר החילונית שכל כך אהובה עלינו, תל אביב.
תודה לענת ריב"א על העריכה.

רויטל, דקלה, ורוית בלבוש צנוע
צולם ביום חול



ב"ה


אל תגעו לי בשבת מאת רויטל שכן-טוב

עוד רגע נכנסת השבת, בחוץ שוקעת השמש. העיר לא עוצרת לרגע, נצבעת בצבעי ארגמן פסטורליים ובדירה שלי...מרקחה. מה עוד צריך לעשות!? פלטת חימום לאוכל- יש. מייחם- יש. השארנו אור וערכנו שולחן. עכשיו אפשר קצת לנשום. אפשר להאט את הקצב, ויאללה להדליק נרות שבת. קשה לתאר במילים את הרגע הקסום הזה. אולי זה הרגע הכי אמיתי וקדוש, הרגע הכי יפה של השבוע. הכול מוכן ואני נושמת לרווחה. לובשת את בגדי השבת ויוצאת לבית הכנסת. ברחוב אני פוגשת מצד אחד גברים בחולצות לבנות מכופתרות ממהרים להגיע לבית הכנסת לתפילה חגיגית. מהצד השני של הרחוב צעירים יושבים בבית קפה על סיגריה. מתבוננים בי ואני מנחשת מה עובר להם בראש - הדתיים האלה מה הקטע שלהם לשמור שבת? לא בזבוז של זמן? אבל מחר כשאלך (ברגל) לים אני כבר אהיה לגמרי חלק מהם. מחר אפגוש בדרך בחור שיצא מתפילת השבת והוא יסתכל בי ובטח תעבור בראשו מחשבה - הנה החילונים האלה שאין להם שבת והם עסוקים רק בחומר. לא בזבוז של זמן?



מבולבלים?? גם אנחנו. ז"א פעם הייתי. היום אני כבר לא. מצאתי נוסחה שעובדת. בשבילי. מכיוון שאני מה שנקרא תוצר של חינוך דתי, פעם חשבתי שחייבים לבחור צד. אז נכון ששם למדתי מה היא אהבה לדת ולארץ, מה הן מידות טובות, צניעות וערכים, וזה חלק ממני עד היום. אבל זה עדיין לא אומר שהייתי רוצה להיות המופת של המורה חנה.
יכולתי לעבור לגור בירושלים, העיר שאליה נוטים בטבעיות כל רווק ורווקה דתיים. שם הייתי אולי יותר קלה לעיכול. אבל בחרתי בת"א.




עוד לפני שעברתי לעיר הרגשתי שאני מתאימה לתל אביב, שהאווירה בה הוא חופשית, ושאפשר לעשות בה הכול. אבל אז כשעברתי הסתבר לי שהעיר לא תמיד מתאימה לי. ושלהיות חופשי זה...לגמרי לבד. חשבתי שגיליתי (לא תמיד בדרך הקלה) שהעיר הזאת היא צינית, קרה, מנוכרת מלאת ריגושים זולים ויש בה טרנדים וסצנה (ואיפה לעזאזל מתרחשת הסצנה הזו? עדיין לא גיליתי) וסלבריטאים וסקס וברים וסמים. ועד היום מצחיקים אותי גברים בתל אביב שהידע שלהם בתחום הדת מסתכם בכך שסבא-שלהם-פעם-היה רב. כדי להרשים הם מוציאים מהבויידעם את כל מה שמריח קצת יהדות. הדוגמאות הרלוונטיות: פעם הנחתי תפילין, אכלתי סופגנייה בחנוכה ואימא שלי מדליקה נרות שבת. "אז את באמת לא רואה טלוויזיה בשבת???" (וואו!! הזויה!). אני כנראה נראית להם סוג של יצור אקזוטי מכוכב אחר, כזה שלא נראה עדיין בנופי תל אביב. אז מה את? הם שואלים. הגדרות הגדרות. אני שונאת הגדרות! (וזו לא מילה שאני משתמשת בה בד"כ). חילונית? דתייה? מסורתית? דתל"שית? מסורתית לא מדליקה אש אבל נוסעת בשבת? רואה טלוויזיה אבל לא נוסעת? יש כ"כ הרבה. אז לאן את שייכת?



רוי נהנת מהשמש התל אביבית ולוקחת לעצמה רגע תוך כדי ההכנות לשבת -צולם ביום חול


משפט שאומר "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". פירושו הוא להיות על הר גבוה ואז להתדרדר לבור עמוק. וככה בערך החיים שלי מתנהלים בתל אביב. בכל יום אני יכולה למצוא את עצמי עומדת על פסגה רוחנית גבוהה ולבחור לרדת ממנה לבור עמוק. ולפעמים להיות בו זמנית על פסגת ההר וגם בבור העמוק. ובתל אביב לא חסרים בורות כאלה, שעומקם עדיין לא ידוע, כי לעתים אין להם בכלל תחתית. פעם הייתי יכולה להתבלבל מזה, היום אני יודעת לטעום וליהנות מכל העולמות. חיים במקום אחד לא אומר מוות לחיים האחרים. הכול הולך. משיעור תורה למועדון, מרוחניות לריגושים חומריים. אפילו גיליתי שהמקום הכי כיפי לקרוא בו ספר אמונה טוב הוא דווקא על חוף ים, בביקיני. כן, כמו באופנה גם כאן אני מיישמת את עיקרון ה"מיקס אנד מאטץ'".


אז נכון, בתל אביב אפשר ללכת לאיבוד גם דרך מרפסת (מתפוררת... כי היא מימי המנדט) אבל אני כבר לא רבה עם העיר. אני מנצלת את כל מה שיש לה להציע. אז למה לי להחליף? אז יכולתי לעבור לגור בירושלים אבל גם שם מעשנים, שותים, יוצאים ועושים סקס. בכמה הבדלים קטנים, שם זה נעשה עם כיפה על הראש. ובחור דתי בחיים לא ידבר על הבחורות שהוא שכב איתן. (זה לא צנוע) מקסימום על הבחורות שהוא "יצא" איתן. בירושלים כמו בת"א תראה את אותם אנשים באותם מקומות רק שפה בת"א זה יהיה בביצה על קו הנמל-דיזנגוף-בן יהודה ושם בביצה של הצעירים בקטמון בבית הכנסת בשבת. שלא לדבר על זה שבירושלים אין חוף ים. אז איפה בדיוק אני אקרא את ספרי האמונה שלי בשבת. בביקיני?

החיים שלי כאן תמיד נעים בקו התפר שבין קודש לחול. כי "כמה שרחוק אלך תמיד אחזור לכאן" שר מוש בן ארי ולא יודע כמה הוא צודק. בשבילי. אני מאמינה שהיחסים שלי עם אלוהים הם כמו זוגיות, לפעמים אנחנו לא מסתדרים ואני באה אליו בטענות. אבל באהבה כמו באהבה אני תמיד חוזרת אליו. גם בטוב וגם כשאירא רע אני יודעת שהוא תמיד עמדי. זה כמו לשמוע שיר של אהוד בנאי על אי נידח בברזיל. זה מיד מזכיר לך לאן אתה שייך.


דקלה מדגמנת לוק סרוג
צולם ביום חול


הבנות שנייה לפני כניסת שבת
צולם ביום חול


דג חריף (לפעמים יותר,לפעמים פחות,תלוי בפלפל החריף) לשבת
ל- 6 אורחים רעבים בערב שבת




חומרים:

דג מפולט מהסוג המועדף עליכם
1 לימון
כף שמן

4 גמבות אדומות

5 עגבניות השימוש הוא רק בליבה ללא הקליפה או קופסאת שימורים של עגבניות חתוכות וקלופות.

1 פלפל חריף ירוק טרי

9 שיני שום

חצי בצל קצוץ

חופן כוסברה חתוכה. רק עלים ללא הגיבעולים
תבלינים: פפריקה חריפה, כורכום, אבקת מרק עוף, פלפל שחור ומלח



הערת האשכנזיה- לא לפחד ולשים כמות נאה מהתבלינים.




להכנת הדג:

מנקים את הדג היטב ומשרים בקערה עם מיץ לימון למשך שעה/שעתיים.
בסיר מטגנים שמן, שום, בצל ופלפל חריף אחד חתוך לקוביות עד הזהבה לאחר מכן מוסיפים את חתיכות הגמבה והעגבניות עד לאידוי. ומתבלים בתבלינים היבשים ו- 3/4 מכמות הכוסברה. ומבשלים כ- 7 דקות.

מעל הרוטב מסדרים את חתיכות פילה הדג ומשפרים את הטעם עם התבלינים ומעל מפזרים את הכוסברה שנישארה.


לסיר נוסיף כוס מים ונכסה לחצי שעה ונבשל עוד רבע שעה ללא מכסה.

במידה ותרצו יותר רוטב ניתן להוסיף עוד מים.

הערת האשכנזיה 2- הכי טעים לאכול עם חלה טרייה וללא סכו"ם!!!!



שבת שלום


יום שני, 23 בנובמבר 2009

יום חמישי, 19 בנובמבר 2009

תיק אוכל לעבודה


כבר מזמן נשבר לי מהאופציות של ארוחות הצהריים הקנויות בעבודה. עבורי הן בעיקר מאסה של מעט חומרי גלם גרועים עם הרבה תבלינים ושמן, לכן פיתחתי את שיטת תיק האוכל שאליו אני מכניסה את ארוחת הצהריים ומביאה איתי למשרד (אם אני לא שוכחת בדירה בטעות ומגלה את השיכחה רק במשרד). פשטידת הכרישה הזו היא בובה של אופציה לצהריים, היא קלילה, טעימה ובעל יכולת הישרדות.
פשטידת כרישה

3 כרישות בינוניות (כ-500 גרם) – החלק הלבן בלבד
2 כפות שמן זית
10 גרם חמאה
125 גרם גבינת כנען 5%
100 גרם גבינת בולגרית 5%
70 גרם פתיתי גבינה צהובה ( 9% או יותר)
1 גביע יוגורט
3 ביצים
פירורי לחם

אופן ההכנה
1. מחממים את התנור לחום בינוני (180 מעלות).
2. משמנים קלות תבנית ומפזרים מעט פרורי לחם.
3. פורסים את הכרישות לפרוסות דקות ומטגנים במחבת עם 2 כפות שמן זית עד שהן מתרככות ומזהיבות.
4. בקערה מערבבים את הכרישה עם שאר החומרים.
5. מעבירים לתבנית ומפזרים מעל עוד מעט פירורי לחם.
6. אופים 30 – 40 דקות או עד שמזהיב.

שוק בברצלונה

ענבר וברק ביקרו בספרד וצילמו תמונות מקסימות, בחרתי כמה מהן לפוסט.
















יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

הפיצה הראשונה של עילאי

הפיצה הראשונה של עילאי
באהבה גדולה לענת ואייל שטסים היום לרומא.

כשהייתי נערה טיילתי באיטליה. לאחר ארבע שנים במגמת אומנות בתיכון בני המושבים הנודע "עמי אסף בית ברל" זו הייתה חוויה מדהימה לראות את היצירות שנטחנו לעומק בשיעורי הרנסנס והבארוק של עתליה המורה לאומנות קמות לתחייה, מרתקות ומרשימות אפילו יותר מבדפי האנציקלופדיה הכחולה לאומנות.


בנוסף לכל ריגושי האומנות גם הופתעתי לגלות ברומא את הפיצה המאוד לא מתאמצת של "ממלכת הפיצה". אני שגדלתי בפתח תקווה (תירגעו, עד גיל 12 בלבד) והכרתי רק את פיצה דל-פפה ופיצה USA (משנת 1971), הייתי המומה כשהבנתי שפיצה איכותית היא דווקא פיצה בעלת בצק דק כעובי של פיתה עיראקית, בניגוד לבצק העבה והשומני של הפיצריות בפתח תקוה, עם רוטב איכותי וטרי של עגבניות ומעט גבינת מוצרלה מעל. עד היום אני מאמינה שאם אני אחפש מספיק חזק אוכל למצוא בארץ פיצה דומה לזו...אבל כמו בעל - עדיין לא מצאתי.

כשליאן שלחה לי את התמונות של עילאי בנה אופה פיצה, לא יכולתי שלא לעלות פוסט נוסף בכיכובו של הבונבון ולהתייחס להכנת פיצה ביתית על הדרך. כן כן, גם אני מכירה את הפיתרון המעולה של חצי פיתה בטוסטר אובן עם קטשופ ופרוסת גבינה צהובה אבל ננסה הפעם לקחת את הפיצה לכיוון של עבודת יד עם מתכון של רלי מונין. אומנם היא לא מאמה איטלקייה, אבל היא כן יודעת את סודות המטבח...



פיצה ביתית איטלקית

חומרים ל- 2פיצות גדולות


לבצק:
1 ק"ג קמח
1 שקית שמרית-50גרם
1/2 כוס שמן
כ-2.5 כוסות מים פושרים
קורט מלח

לרוטב העגבניות יש 2 אופציות מומלצות:
1- קופסת שימורים של עגבניות תמר מרוסקות-מומלץ מייבואן איטלקי (קיים במגוון סופרים) בתוספת קופסא קטנה או שתיים לפי העדפה אישית של רסק עגבניות.
2- צנצנת רוטב לפיצה של ברילה.

לתיבול הרוטב: פלפל שחור, מלח, אורגנו לפי הטעם.

תוספות אפשריות לפיצה, כמובן על פי טעם אישי: זיתים, בצל, עגבניות חתוכות , גבינה בולגרית, נקניק, תירס, פלפל בצבעים שונים, גבינת מוצרלה, עלי אורגנו טריים.

גבינה צהובה כדי לפזר מעל.



תהליך הכנת הפיצה:

1-מערבבים בקערה את חומרי הבצק היבשים (חוץ מהמלח, אותו מומלץ להוסיף רק בשלב מאוחר, אחרי הוספת המים) ומוסיפים בהדרגה את המים.
2 - לשים עד לקבלת בצק רך וגמיש.
3-מניחים בצד את הבצק למנוחה בקערת הערבוב ומכסים במגבת ל-15 דקות.
4-מחלקים את הבצק ל-2 חלקים .
5-מרדדים כל חלק לעובי של כ- 1/2 סנטימטר.
6-מעבירים את הבצק המרודד לתבנית אפייה משומנת.
7-מפזרים את הרוטב והתוספות שבחרתם.
8-מתפיחים לעוד כ- 20 דקות.
9-אופים בתנור שחומם מראש ל-200 מעלות למשך 20 דקות.





יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

ברקים, רעמים ותה



תמונות נוספות שאספתי מתוך עשרות התמונות שצילם ליאור שחר ביפן, תהנו.

















יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

זן באומנות הראמן


חודש יפן ממשיך בבלוג ואולי בדומה לתרבות היפנית יצא שהתעסקנו השבוע תוך כדי הכנת הפוסט בהרבה פרטים קטנים ובבניה נכונה של התוכן. את הטקסט המופלא שלוקח את הקורא למחוזות רחוקים כתב לשימחתי נדב ברק (אלף זיכרונות מיפן) אליו צרפנו תמונות ניפלאות שצילם חברו ליאור שחר (אלף זיכרונות מיפן 2).


את דברי הפתיחה הפעם העברתי בששון לעורכת המופלאה ענת ריב"א ואני מאחלת לכם קריאה נעימה:

אני מודה, בסושיות אני אוכלת סושי צמחוני ורק לפני חודש טעמתי לראשונה מרק מיסו. אז מה אני מבינה באוכל יפני? אבל הפוסט הבא לא רק עוסק ביפן ובמרק. הוא מביא את ברק, ואת שאהבה נפשו באטריות המשכשכות בציר לוהט. כן, הדרך אל הראמן לא קצרה, אבל אני מבטיחה לכם שבסופה כולכם תרוצו לחפש איזשהו מרק איטריות, שיכפר על זה שאין לנו ראמן אמיתי בנמצא.









זן באומנות הראמן מאת נדב ברק



באופן אישי יצא לי להכיר פסיכי אחד שהתחביב העיקרי בחייו היה מסע אחר הראמן המושלם. הבחור היה שורף קילומטרים ברחבי יפן תוך שהוא חוקר, מנסה ומנהל רישומים שונים ומשונים. בספסל האחורי של רכבו נחו בבלגן מושלם ספרים ומגזינים בסגנון 100 הראמן הכי טובים בטוקיו כו'. ביפן הראמן הוא שיחת היום וגם שיחת הלילה, מבאסטות קטנות ברחוב דרך מקומות בהם אוכלים בעמידה ועד מסעדות עדכניות ואפנתיות, הראמן הוא נושא שיחה בשביל רבים ואף עיסוק אובססיבי בשביל אחדים.

אז מה כל הסיפור הגדול סביב הראמן? מה יכול כבר להיות סביב מרק עם קצת אטריות?
אז זהו, שהראמן הוא אוכל שהוא יותר מסתם אוכל. מתוך כלל החוויות המדהימות שבהן התנסיתי ביפן, אחד הדברים שגורמים לי לגעגועים החזקים ביותר הוא הרצון לאכול שוב קערת ראמן חמה וטובה.

אני נוטה לדמות את הנחיתה הראשונה ביפן, ואת הימים הראשונים שם לסוג של הלם בקו"ם. המקום הראשון אליו הגעתי בתוך כל ההלם הזה היה סוג של "ראמניית פועלים" אשר שכנה בעיר, שהיתה סוג של פתח תקוה בפרברי טוקיו. דמיינו עצמכם אחרי כמעט 30 שעות בדרכים אויריות מרגישים כאילו פרה המליטה אתכם, מגיעים למקום הזוי שלא דומה לשום דבר שהכרתם עד היום. מי שהיה המנכ"ל שלי ב"טוקיו באסטה קורפוריישן" לקח אותי ואת שותפי להרפתקה לאכול, ואנחנו חמורים גדולים בני 22 הלכנו אחריו כמו ילדים בגן שהולכים לנטיעות אחרי הגננת. אבודים בפתח תקווה.

הדבר הראשון ששמים לב אליו ב"ראמניית פועלים" שכזו, הוא הרעש המוזר שנשמע מכל כיוון. גברים יפנים משוכפלים בחליפות רוכנים בעמידה על דלפקים ארוכים, עדשות משקפי הראיה שלהם מלאות באדי מרק חם והם יונקים, שואבים, מוצצים ושותים בקול גדול תוך שהם מניפים ערימות של אטריות גבוה באויר בעזרת זוג מקלות מעץ.




וחזרה לפתח תקווה. התיישבת? מיד תשמע קריאות קרב ביפנית שצוות המטבח מחליף בינו לבין עצמו ונראה כאילו בשבילם מלחמת עולם שניה עדיין נמשכת. מנה של אטריות נכנסת למים רותחים ומישהו הופך שעון חול. בעוד אתה בוהה בגרגרי החול הנותרים אשר מפרידים בינך לבין העונג הצרוף, יד מיומנת דואגת לשים בזריזות בקערה מעט מכל טוב- בצל ירוק, פרוסת בשר, במבוק ועוד מיני ירקות- שכן לא מדובר במרק מוכן המתבשל בסיר, אלא מנה המורכבת על המקום לעיניך. לזה מצטרפת כמות נדיבה של אטריות והכל מוגש לפניך רותח ומהביל תוך דקות ספורות.




הדרך הטובה ביותר לנסות להסביר לישראלי המצוי מהו ראמן ומה העניין הגדול סביב קערה שזרקו בה קצת מרק אטריות וירקות, היא ... דרך החומוס. כשם שניתן לומר שהחומוס הוא קדחת שאומצה על ידינו בהשפעת בני דודינו (שראוי לציין, אינו תופס כזה מקום נכבד בתפריטם) כך גם הראמן הוא במקור אוכל סיני שאומץ על ידי היפנים בחום. לא רק אומץ, אלא כמיטב המסורת היפנית, אומץ שודרג והגיע לשיאים חדשים (עיין ערך סוני).

קיימים כמה סוגים עיקריים של ראמן כשאיזורים שונים ביפן מפורסמים בסוג הראמן שלהם. אז ממה בעצם מורכב הראמן? הכי חשוב – ה א ט ר י ו ת! מדובר באטריות החייבות להיות טריות ולא יבשות, הן גמישות, שטוחות וצהבהבות למרות שאינן מכילות ביצים. הן מורכבות מתערובת קמחים מיוחדת אשר לה מוסיפים מינרלים אלקלינים שונים.
ציפור קטנה לחשה לי על אגם במונגוליה המפורסם במימיו העשירים במינרלים אלה ונחשבים לטובים ביותר להכנת האטריות. אבל רגע, לפני שאתם רצים להזמין כרטיסי טיסה למונגוליה, כדאי שתעמידו ציר...


המרק עצמו מבוסס על ציר של עוף או של חזיר המתבשל שעות יחד עם מרכיבים שונים ומגוונים וכולל תהליך של שבירת עצמות וסינונן. לציר מוסיפים חצי ביצה קשה, נצרי במבוק, פרוסת בשר (כתף חזיר שבושלה שעות בציר של סויה, סוכר, סאקה שום וירקות), אצות, בצל ירוק ועוד תוספות שונות ומשתנות על פי הסוג והמקום. אצל מוסדות ראמן ותיקים מתכוני ראמן ודרכי ההכנה לעיתים קרובות נשמרים בסודיות מוחלטת כאילו היו מתכונים לדילול אורניום.
ישנם ארבעה סוגי ראמן עיקריים:
Shio – פירוש המלה הוא "מלח". מדובר כנראה בגרסה הותיקה מבין הארבע והקלילה מביניהן, שמכילה ציר צלול ללא תוספות ומרכיבים עתירי שומן.

Tonkotsu – ראמן בעל ציר מלא, סמיך ושמן יותר בצבע לבנבן המתקבל מהרתחת עצמות חזיר בציר. זהו הראמן המזוהה ביותר עם קיושו ומוסיפים לו שמן המורכב מסומסום שחור ושום כתוש או ג'ינג'ר כבוש.

Shoyu – "סויה", ציר של מרק זה מתבסס על עוף וירקות, אליו מוסיפים כמויות נדיבות של סויה, מה שכמובן הופך אותו למלוח. מקובל לאכול אותו עם ביצה קשה, אצות, נבטים, במבוק ולעיתים גם פרוסת בשר בקר.

Miso – גירסה שהתפתחה בהוקאידו בשנות ה – 60, ועליה ניתן לומר שהיא יפנית בלעדית. ציר שמן מלא בעל גוף ומעט מתקתק המופק ממיסו וציר עוף או דגים. לגירסה זו מקובל להצמיד תוספות מעט יותר דומיננטיות כגון תירס וחמאה, כל מיני "סחוגים" יפנים, שום כתוש, כרוב, בשר חזיר טעון ועוד מיני הפתעות.

בתוך כל הטירוף הזה תופסות מקום מנות הראמן המוכנות שנמכרות בכל חנויות הנוחות בערימות לא נתפסות. מדובר בעצם ב"מנות חמות", שביפן כמו ביפן הביאו אותן לרמה של אומנות. אמנם לא כמו הדבר האמיתי אבל בהחלט ממכר! (אם כי אני חייב להודות ש"אמא נחה" נשמע פחות טוב ביפנית...). נדרש תואר ראשון לפחות בהכנה כשאתה נדרש להתמצא בין חמש שקיות קטנות בצבעים שונים אשר בכל אחת משתמשים בשלב אחר של ההכנה. באופן אישי הייתי צריך להיות על אדולן חודש כשהפסקתי עם המנות המוכנות האלה.


דמיינו את הסצנה הבאה: לצאת מתחנת הרכבת, השעה שעת לילה מאוחרת, להבחין מרחוק באור מנורה דלוח, להתקרב ולראות אוהל מרופט עם שולחן מעפן ושני ספסלי עץ קטנים, אני והשותף מצטופפים לצד שיכורי רחוב ואנשי החליפות השתויים שאחרו את הרכבת לביתם, נהנים בדממה משותפת מאותן קערות מלאות בכל טוב. מטביעים ביחד את תלאות היום במרק האטריות.
מוסיפים תוספות חריפות, המרק לוהט ואנחנו אוכלים ומזיעים, אוכלים ובוכים, יוצאים ומרגישים כאילו עברנו חוויה שהיא הרבה יותר מאוכל.